בטן מלאה – מסלול המזון במערכת העיכול מהביס הראשון

מסע בעקבות "ביס" לאורך מערכת העיכול

"הבטן", בלא מעט מקרים, מספקת עדות מהימנה אודות מצבנו הרגשי והנפשי, ולא בכדי יצרנו מספר ביטויים שמייחסים ל"בטן" תפקיד נפשי ולא רק פיזי: כמו הלב, היא מסמלת אהבה שהרי בדומה ל"דפיקות לב" גם ה"פרפרים בבטן" מתארים התרגשות, מתח או לחץ. "בטן מלאה" לא מתארת רק שובע בעקבות ארוחה גדושת מטעמים אלא גם מטענים ובפרט כאלה שליליים, "שומר בבטן" מרמז על הסתרת רגשות ותחושות, "חור בבטן" מתאר רעב אבל גם אינטואיציה, "תחושת בטן", וישנה כמובן "הבטן הרכה" שמהווה מטאפורה נפוצה לתיאור נקודת תורפה, אזור פגיע במיוחד, ולאו דווקא פיזית.

ואכן, כאב בטן, תחושת התהפכות של הבטן, פעולת מעיים בלתי סדירה, הבחילות ואפילו ההקאות הם, בחלק מהמקרים, סימפטום למצב נפשי.

מהי הבטן?

הבטן היא למעשה האיברים השונים המרכיבים את מערכת העיכול, שתפקידה הוא לפרק מזון שמגיע לחלל הפה, וזאת במטרה לאפשר לו להיספג בגופנו.

על-מנת לפרק מזון גוף אדם משתמש במקביל בהליכים מכניים (ערבוב, לעיסה, דחיפה) וכימיים (הגוף שלנו מפריש חומרים שונים שתפקידם הוא לפרק מזון).

יומן מסע: מה"ביס" הראשון, ובעצם קצת לפני, ועד לסוף מערכת העיכול

בלוטות הרוק

מערכת העיכול נכנסת לפעולה עוד לפני שהאוכל נכנס לפה: כך למשל המראה של עוגה שזה הרגע יצאה מהתנור, והניחוח שאותו היא מפיצה, גורמים להפרשת רוק ולייצורן של חומצות קיבה. למעשה, במקרים מסוימים גם צפייה בסצנה שבה מישהו סוחט לימון על מנת לתבל סלט תעורר בלוטות רוק לפעולה.

חלל הפה

אם לחזור לביס מאותה עוגה (ושימו לב שמדובר בעוגה ולא בסלט חסות), בלוטות הרוק אשר נמצאות בחלל הפה שלנו מפרישות נוזל שתפקידו הוא להתחיל את פירוקו הכימי של המזון. במקביל המזון נלעס על ידי שיניים ומתערבל בזכות פעולת הלשון, ועל כן מתרכך וניתן לבולעו. לעיסה איטית וטובה יותר משפרת את תהליך הפירוק הפיזי והכימי, ובהתאם גם העיכול בהמשך יהיה יעיל יותר. כך או כך שרירים בפה ובגרון מניעים את המזון לתחנה הבאה שלו, הוושט.

הוושט

צינור אשר מחבר בין הלוע לבין הקיבה. לאורך קיר הוושט ישנם שרירים, ואלה יוצרים תנועה מתואמת היטב דמוית גלים אשר נקראת פריסטלטיקה – תנועה אשר גורמת לעוגה, או לכל מזון אחר כמובן, להחליק אל עבר הקיבה בלי התנגדות. כשהמזון מגיע לקצהו התחתון של הצינור הוא לוחץ על הסוגר התחתון ומאותת לשסתום זה להיפתח וכך המזון נכנס לקיבה.

מייד לאחר מכן נסגר אותו שסתום על מנת למנוע מעבר בכיוון הפוך, כלומר מהקיבה לוושט. כשהדבר בכל זאת קורה, אנחנו מרגישים תחושת "שריפה", מעין צריבה בחזה כתוצאה ממעבר חומצות שהיו בקיבה אל הוושט. סיבות אפשריות לתופעה זו, שהינה רווחת למדי כך שאין צורך לדאוג בגללה, הן צריכת מאכלים מסוימים, הרגלי אכילה, תרופות ספציפיות וכן בקע סרעפתי, היריון, עודף משקל, אסטמה ועוד.

צמצום הסיכוי כי תתרחש צרבת אפשרי אם ממעיטים בצריכת מאכלים עתירי שומן, מתובלים ופיקנטיים ובאופן כללי מקפידים על כמויות מזון קטנות, אם מצמצמים את כמות הקפאין בתפריט (קפה, שוקולד), מפחיתים את כמויות המשקאות התוססים והאלכוהול, וכן לא שוכבים ולא מתכופפים סמוך לארוחה.

ניתן להוסיף לשינויים באורח החיים ובתזונה גם תרופות (שאין צורך במרשם עבורן), ועוד חשוב לדעת כי צרבת ששכיחותה גבוהה ואשר פוגעת בחיי היומיום עשויה להיות אינדיקציה לבעיה רפואית המחייבת פנייה לרופא.

הקיבה

הקיבה היא כיס בעל צורת אגס שנפחו 50 סמ"ק ואשר מסוגל לתפוח גם עד לליטר וחצי. בתוך הקיבה ישנם שרירים חזקים המערבלים מזון, ועל דפנותיה נמצאות בלוטות המזרימות פנימה מיצים עשירים בחומצות ואנזימים אשר מייצרים עם המזון עיסה סמיכה (בסה"כ מוזרמים ביממה כ-2.5 ליטר של מיצי עיכול אלה).

לקיבה שני פתחים: הסוגר העליון מחבר את הקיבה לוושט ודרכו מגיע המזון, והסוגר התחתון, שמכונה שוער, מחבר אותה לתריסריון. כשהקיבה מתמלאת משוגרים אל המוח אותות עצביים המכריזים על שובע.

רבים שואלים האם העיכול נפגע עקב שתיית מים תוך כדי הארוחה או מיד אחריה – והתשובה היא כמובן לא. גוף האדם הוא מכונה מתוחכמת, כך שאין חשש לדילול מיצי העיכול או להפרעה כלשהי של המים לעיכול. למעשה לגימת מים במקביל לאכילה או אחריה אף תורמת לתהליך העיכול: מים, כמו נוזלים אחרים, מאפשרים ספיגה קלה יותר של חומרים מזינים שכן הם מסייעים בפירוק המזון, ובנוסף מרככים צואה ועוזרים למנוע עצירות.

תופעה מוכרת אחרת הקשורה לקיבה היא "בטן מקרקרת". קולות אלה הם בדרך כלל תוצר של עיכול תקין, אך גם רעב עשוי לגרום לבטן "לקרקר". תיאבון ורעב נשלטים על ידי חומרים דמויי הורמון שאותם מייצרת בעיקר מערכת העיכול וכן אותות עצביים, ואם ישנו פרק זמן מסוים שבו ישנה הפוגה בצריכת מזון אותם חומרים משתחררים ומגיעים להיפותלמוס שבמוח. ההיפותלמוס "מעדכן" כי ישנו צורך לספק לגוף מזון ואותה "הודעה" אשר מגיעה לקיבה ולמעיים גורמת להתכווצויות שרירים ולשחרור חומצות וכן נוזלי עיכול נוספים – אלו הם בעצם רחשי הבעבוע של בטן "רוטנת". אגב, גם מראה של מזון, ריח ואפילו מחשבה עשויים לעורר תגובה שכזו. כבר אמרנו גוף ונפש?

המעי הדק

צינור פתלתל שאורכו כ-7 מטר וקוטרו כ-3 ס"מ ואשר ממלא חלק ניכר מחלל הבטן. תפקידו של המעי הדק הוא להמשיך את פירוק המזון ולספוג אותו אל זרם הדם.

על גבי המעי הדק ישנן בליטות בשם סיסים, ועליהן עוד בליטות דמויות מברשות. בסך הכל מגיע שטח הפנים של מעי דק של אדם בוגר לכ-250 מ"ר, ובזכות המבנה המיוחד מתאפשרת נגישות מרבית למזון ומתבצע המשך תהליך הפירוק והספיגה.

עיקר עבודת המעי הדק מתבצעת בתריסריון (דאודנום) – זהו המקטע הראשון במעי, ושמו נגזר מאורכו השקול בערך לרוחבן של 12 אצבעות, כלומר כ-25 ס"מ. בתריסריון עיסת המזון מתערבבת עם שלל מיצי עיכול המגיעים מהכבד, הלבלב וכיס המרה, וחומרים שונים נספגים אל הדם.

במקרים מסוימים מתפתחים בחלקו העליון של המעי הדק, בקיבה ובדפנות הפנימיות של הוושט כיבים – פצעים פתוחים שהסימפטום השכיח שלהם הוא כאב בטן. כיום כבר יודעים הרופאים כי הגורמים האפשריים לכיב, המוכר גם בשם "אולקוס", הם זיהום כתוצאה מחיידק (ובמיוחד הליקובקטר פילורי), תרופות מסוימות, היסטוריה משפחתית, עישון וכן זיהומים אחרים ומחלות. מזון מתובל או מתחים ולחצים נפשיים (למשל בשל עבודה תובענית) אינם גורמים לאולקוס, למרות המיתוס הנפוץ.

הלבלב

כוח חיצוני המסייע לפירוק חלבונים, שומנים ופחמימות, הודות לאנזימי עיכול המופרשים ממנו. בלוטה זו מייצרת גם את האינסולין וכן הורמון בשם גלוקגון, שעוזרים לווסת את רמות הסוכר בדם (גלוקוז).

הכבד

איבר רב חשיבות בעל למעלה מ-500 תפקידים(!). בין השאר יוצר הכבד חומרים מזינים, מאחסן, מסנן ומעבד כימיקלים במזון ומייצר נוזלי מרה שלוקחים חלק נכבד בפירוקם של השומנים וספיגתם.

כיס המרה

ה"מחסן" של הכבד, ובו נשמרים נוזלי המרה שמייצר הכבד.

אחת האסוציאציות הראשונות בהקשר של איבר זה הן אבנים. האבנים בכיס המרה – שגודלן עשוי להיות כשל גרגר חול אבל גם כשל כדור גולף – הן תוצר של התגבשות נוזלי עיכול אשר מופרשים מאיבר זה אל המעי הדק. זוהי תופעה שכיחה יותר בקרב נשים, לא תמיד יש לה סימנים וסימפטומים ובחלק מהמקרים היא חולפת גם ללא טיפול. במקרים אחרים היא גורמת לכאב בבטן, בעיקר לאחר ארוחות ובמיוחד אם הן מכילות שומן. בדרך כלל די בטיפול תרופתי, אם כי ישנם מקרים חמורים המחייבים התערבות כירורגית ואת הסרתו של כיס המרה.

ובחזרה למסע של הביס: לאחר התריסריון מה שהתחיל כעוגה מגיע אל חלקו השני של המעי הדק, שם הוא ממשיך להתפרק לכדי מולקולות קטנות אשר נספגות לזרם הדם, וכך הלאה עד לחלקו האחרון, הארוך ביותר, של המעי הדק, שבו רוב רובם של החומרים המזינים שהגיעו עד לשלב זה נספגים דרך דפנות המעי.

בסופו של המעי הדק מה שנותר מהמזון הוא מים, מלחים (למשל נתרן כלורי) ופסולת (דוגמת סיבים תזונתיים או תאים מתים מתוך מערכת העיכול).

המעי הגס

התחנה האחרונה במערכת העיכול. אורכו כמטר וחצי, והוא מכיל חיידקים ידידותיים לאדם (ובהם Ecoli ועוד) אשר תפקידם הוא לסייע בפירוקם של הסיבים התזונתיים הלא מסיסים, לתרום ויטמינים (K, וכן כאלה מקבוצת B) ולתמוך במערכת ההגנה מפני וירוסים וחיידקים מזיקים.

נטילת אנטיביוטיקה לאורך זמן רב פוגעת בחיידקים הידידותיים ובמקרים אלה מומלץ להעלות בחזרה את כמותם בגוף באמצעות מזון (למשל יוגורט BIO) או תוספים.

קיר המעי הגס מכיל שרירים, שתפקידם הוא להפריד את הפסולת שנשארה בגוף למקטעים קטנים ולדחוף אותם אל עבר הרקטום ופי הטבעת שנמצאים בקצה המעי הגס.

ככל שפרק הזמן בו שוהות אותן שאריות במעי הגס ארוך יותר, כך הצואה יבשה יותר ופעילות המעיים קשה יותר. התאפקות עלולה להוביל לעצירות, ועצירות כרונית עלולה להוביל להתפתחותם של טחורים כמו גם תופעות נוספות בלתי רצויות, ועל כן מומלץ לא להתאפק. שתיית 8 עד 10 כוסות מים מדי יום תורמת אף היא למניעת עצירות והשפעותיה השליליות.

התוספתן

שלוחה של המעי הגס. אורכו כ-9 ס"מ, הוא מהווה מצע לחיידקים ידידותיים ותורם לייצורם של תאי דם לבנים, אולם אף על פי כן הסרת התוספתן לא פוגמת בתפקודה של מערכת העיכול וגם לא בתפקודו הכללי של הגוף.

סוף המסע

הדרך שעובר כל ביס מחלל הפה ועד לקצה המעי הגס היא ארוכה וממושכת. המעבר בקיבה ובמעי הדק נמשך בין 6 ל-8 שעות, ובמעי הגס עוד כ-30 עד 50 שעות. לילדים ולנשים נדרש זמן קצר יותר לעכל מזון ביחס לגברים, וישנם גם הבדלים בין אדם לאדם.